<h1>רבינו ירוחם נט"ו אות ה' ח"ג</h1>
<h2>דף ח.</h2>
השוחט בוושט וקודם שנגמר הרוב בא הוא או אחר ונקב בקוץ או במחט למעלה בוושט השחוט שחיטתו פסולה כך דקדקו התוס' בחולין מההיא דלבן סכין שכתבתי למעלה.
<h2>דף ט.</h2>
הטבח צריך שיבדוק הסימנין לאחר שחיטה או שראה יפה בשעת שחיטה שנשחטו רובן ואם לא בדק שחיטתו נבלה מפני שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כך פשוט בחולין. וכתבו הפוסקים אם נשחטו רובן, אבל אינו צריך לבדוק אם ניקבו או נעקרו כמו שאין צריך לבדוק שאר הטרפיות זולתי בריאה כאשר אכתוב במקומו [אות ו']. בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת פי' איסור אבר מן החי עד שיודע לך שנשחטה כראוי כך פשוט בחולין, פי' ואי אתיליד ריעותא בסכין צריך לדעת שבסכין בלא פגם נשחט' כמו שכתבתי בח"ב בדין פגימות הסכי'. ועוד פשוט נשחטה בחזק' התר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה בודאי. פי' ואפילו איתיליד ריעות', לפי' בא זאב ונטל הבני מעים והחזירם מנוקבים לא אמרי' נקוב היה מתחלה ובמקום נקב ניקב אלא תלינן לקולא ואפי' יש בה נקבים הרבה. י"מ כי דוקא בבני מעי' וכיוצא בהם אבל בריאה דשכיחי טרפיות לא תלינן לקולה אם נטלה כלב או גוי ולא החזירה או החזירה נקובה קודם בדיקה. ורוב הפוסקים הסכימו כי ה"ה בריאה דבחזקת כשרו' מוקמינן לה וכן עקר, וכן כתב הרא"ש שאם נאבדה הריאה כשרה משום דאזלינן בתר רובא אפילו ברובא דאיפשר כמו שכתבתי בטרפות [אות ו'], ומ"מ כתב דאין מפרסמין הדבר, וכן פרש"י בחולין [י"ב ע"א ד"ה פסח] דאין להתירו אלא בגדיי' וטלאי' דרובן כשרים. וכן הדין אם הוציאו הריאה בלי בדיקה, וכן כתב הרא"ש בביצה [פ"ג סי' ד'] בבהמה מסוכנת. וכתב הרמב"ם שאם הוציאוה בלא בדיקה שנופחי' אותה בין שהוציאה גוי בין שהוציאה ישראל אם ישנה בעין ע"כ.
<h2>דף יג:</h2>
לא ישחוט לכתחלה בלילה ואם שחט שחיטתו כשרה. ואם יש לו נר דלוק שוחט לכתחלה בלילה כי לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה ואוקמוה בגמרא דבלילה כשאבוקה כנגדו כך פשוט בחולין.
<h2>דף יד.</h2>
השוחט בשבת ובי"ה אף על פי שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה כך פשוט בחולין. ולענין אם יאכל הוא או אחרים או אם בשוגג או אם במזיד דינו כמבשל בשבת ובדיני שבת [ני"ב ח"ג] תמצאנו.
<h2>דף טו:</h2>
השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא ר"ל לאכול ממנו חי והוא שיהיה לו חולה מבעוד יום אבל אם חלה בשבת ה"ל מוקצה ואסור לאכלו כך פשוט בחולין, וכן כתבו בתוס'. אבל הרי"ף לא הביא חלה מבעוד [יום], דאפילו חלה בו ביום מות' לבריא דאנן ק"ל כר"ש דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא נר שהדליקו בה באותה שבת דדחייה בידים וגרוגרות וצמוקים וכיוצא בהן ומוקצה מחמת חסרון כיס, וכן פסק רי"ף בשבת.
<h2>דף יח.</h2>
הגרמה הוא מלשון היה שוקל לו עין בעין ונותן לו את גרומיו ר"ל שיטה המשקל לצד אחד וכן בשחיטה ר"ל שהטה חוץ למקום שחיטה. ואלו הן דיני ההגרמה, ודאי בוושט כל הגרמה פסולה שאם נגע למעלה בתרבץ הוושט נקיבתו במשהו כמו שכתבתי במקומו [לקמן מ"ד ע"א], ואם למטה ממקום שישעיר שהוא חוץ למקום שחיטה כמו כן נקיבתו במשהו כי דינו ככרס, אבל בקנה שייך הגרמה למעלה כי למטה מסוף הריאה התחתונה שאינו מקום שחיטה דינו כריאה ונקיבתו במשהו ואם הגרים שם שחיטתו פסולה. ופסקו הגאונים ורי"ף והרמב"ם ורוב הפוסקים כרבי חנינא בן אנטיגנוס שהעיד על מוגרמת דכשרה פירו' שאם הטה כלפי הראש למעלה מטבעת גדולה דכשרה וזהו משפוי כובע ולמטה כשרה וזהו שייר בחיטי כך פשוט בחולין. ודע כי הקנה עשוי כך, למעלה ממקו' חבורו בלחי יש כסוי על פיו העשוי ככובע וזהו שפוי כובע והוא על הטבעת הגדולה ובסוף שפוי כובע ר"ל בינו ובין הטבעת הגדולה יש מבשר כמו שני גרעיני חטה מזה אחד ומזה א' וטבעת גדולה שהיא למטה מב' חטין הוא שלם כלו כמו טבעת מאותו שהוא כמין עצם רך שטבעות הקנה עשויות ממנו ושאר הטבעות שהן למטה מטבעת הגדולה אינן שלמות סביב הקנה כי רצועה של בשר מחברתן מלמעלה עד למטה וזהו הבשר סמוך לצואר. וברוב הקנה בעי' רוב חללו ורוב הקפו כאש' כתבתי למעלה [לקמן מ"ד ע"א] כי רוב טבע' אינו רוב קנה כי קנה הוא כל ההקף מטבעת ומבשר. ושייר בחיטי שכתבתי דכשרה, פרש"י שנשאר מהן שום דבר אפילו כחוט השערה כלפי הראש, ולמ"ד שייר בחיטי כשרה לפי פירושו אפילו שחט בתוך החטין מאחר שנשאר מהן שום דבר אפי' כחוט השער' כלפי הראש כשרה וכן כתב הרמב"ם. והגאוני' פירשו שייר בחיטי שנשארו כלן כלפי הראש שלא שחט בהן כלל אפילו שחט סמוך להן כשרה.
<h2>דף יט.</h2>
הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש פסולה לדברי כל הפוסקים. שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש, יש אומ' שכשרה וכן כתב הרמב"ם, ורוב הפוסקים הסכימו לפסול כי קא נפיק חיותא בפסולא קא נפיק וה"ל כשחט ישראל שליש וגוי שליש וישראל שליש. שחט ב' שלישים והגרים שליש כשרה לדברי כל הפוסקים, זולתי לרש"י כאשר אכתוב במקומו. הגרים שליש ושחט ב' שלישין, י"מ דכשרה וכן כתב הרמב"ם, אבל התוס' פירשו דפסולה דבעי' תרתי רובא בשחיטה ורוב מיפק חיותא בשחיטה וכן כתב הרשב"א. ופרש"י [לקמן ל' ע"ב] דחיישינן לרבנן טרופאי דאמרי אם שייר מלא החוט ע"פ כלה כשרה, ר"ל שצריך שלא יטה כלל מטבעת גדולה כלפי הראש שאם הטה כלפי הראש אפילו ששחט ב' שלישי' תוך הטבעת פסולה, אם כן שחט שני שלישים והגרים שליש פסולה וכל שכן כל שאר הגרמות שכתבתי. וכן כתב שאם שחט רוב הסימנים כשרה ואם דרס או עקר או שהה או החליד במיעוט האחרון פסולה וכן בהגרמה וכן כתב בה"ג, ובשהייה [לקמן ל"ב ע"א], וחלדה [ל' ע"ב] אכתבנו. וריב"ם חולק דלא דמי שהיה דרסה וחלדה להגרמה כי השהייה והדרס' והחלדה כשעשה אותה במיעוט האחרון הוא במקום שחיטה ומזיק מקום שחיטה והגרמה היא חוץ ממקום השחיטה ואותו המיעוט במקום שחיטה נשאר שלם והרי הוא כמי ששחט רוב הסימנים ונשאר המיעוט האחרון שלם וחתך ברגלה או בגופה, אם כן אפילו שנחמיר בשהייה דרסה וחלדה כפרש"י ובה"ג שאם שחט רוב הסימנים ושהה או דרס או החליד במיעוט האחרון פסולה אפ"ה יש לנו לומר אם שחט ב' שלישין והגרים שליש כשרה. וכן נמי אם עקר אותו מיעוט אחר שחיטה דינו כהגרמה וכשר' וכן כתב הרא"ש. וכן כתב הרמב"ם שחלק בין הגרמה לדרסה וחלדה.
<h2>דף יט:</h2>
וכן העשויה כמסרק פי' שבעוד שחתך הסימ' הכניס הסכין אילך ואילך בענין שנעשה מקום השחיטה כלומר מקום החתך כמין שליבות ונראה כמו מסרק שיש לו כמה שינים כשרה.
כבר כתבתי בדיני הגרמה שאם מצא חצי קנה פגו' והוסיף עליו כל שהוא כשרה. וכן הדין אם היה חצי הקנה הפגום למטה לצד הצואר והשלים השאר מן הקנה כלפי חוץ והתחיל לשחוט בחציו השלם שכנגד חוץ ופגע בנקב שכנגד הצואר כשרה כך פשוט בחולין. ובשהייה כתבתי [לקמן כ"ח ע"ב] אם כשר בבהמה שמא ניקב הוושט בדין שחט הקנה ושהה וכו'.
השוחט מן הצדדין כלו' מצד הצואר שחיטתו כשרה זה פשוט בחולין פי' ושידע בודאי ששחט הסימני' קודם ששחט המפרקת כי הן רכין ונדחין מפני הסכין. וכתב רש"י דזה מיירי אפילו לכתחלה. השוחט מן העורף שחיטתו פסולה ודוקא שלא החזי' הסימנים אחורי העורף דחותך שדרה ומפרקת קוד' שישחו' הסימנים, אבל הדחיק הסימני' אחורי העורף ושחטן קודם שחתך שדרה ומפרקת כשרה כך פשוט בחולין. ובדין שהיה כתבתי מזה.
<h2>דף כז.</h2>
השוחט רוב סימן א' בעוף או רוב וושט או רוב קנה וכן רוב ב' בבהמה ר"ל רוב של כל א' וא' כשרה. שחט חצי א' בעוף או א' וחצי בבהמה או ב' חצאין בעוף פסולה. ושוחט רוב א' בעוף ורוב ב' בבהמה דכשר' מיירי בדיעבד כך פשוט בחולין. וכת' רי"ף דלכתח' צריך לשחו' בעוף כל הסימן הא' ובבהמה כל השנים, ושאר הפוסקים פסקו דבעוף ג"כ צריך לשחוט לכתחלה ב' הסימני', וכן נראה עקר דאיכא תרי לישני בגמ' על זה ואזלינן לחומרא, ורי"ף תפס לשון אחרון דסבירא ליה שהוא ספק דרבנן כיו' דמדאוריתא עוף כשר בסימן אח', כן כתב הרא"ש סברת רי"ף. וכתב רי"ף ברוב הסימנים ודוקא רוב הנראה לעינים. השוחט עוף צריך לכתחלה לשחוט ב' הוורידין לפחות לפי שהעוף צולין אותו כלו שלם ואפילו שדעתו כששוחטו לנתחו שמא ימלך ויצלהו שלם, אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר אין צריך לשחוט הוורידין, ולאו דוקא לשחוט הוורידין שאין בהם תורת שחיטה משהייה ודרסה ומכיוצא בהן, אלא שיחתכם או שינקבם בקוץ בשעת שחיטה שהדם חם אבל אחר כך הוא קר ואינו יוצא כל זה פשוט בחולין וממנו בברכות [ח' ע"ב]. וי"מ וכן בגדי או בטלה שרוצה לצלותו כלו שלם לכתחלה כמו עוף צריך לשחוט הוורידין. ואם צלה העוף בלא חתיכת הוורידין אם אסור או מותר וכן אם בשלו או לא שחט הוורידין אם מחתך העוף אבר אבר תמצאנו בדין עופות [אות כ"א]. ודין בהמה אם לא שחט הוורידין אם יכול לבשלה אחר שמנתחה אבר אבר ודין גדיים וטלאים שצלאם כלם שלמים ולא שחט הוורידין תמצאנו בדיני הדם בהדחת הבשר [לקמן כ"ח ע"ב] ורבינו אפרים כתב דהא דאמרינן בבהמה אין צריך לשחוט הוורידין דוקא לצלי' אבל לקדר' אפילו שמנתחו אבר אבר צריך לכתחלה לשחוט הוורידין, וראשון עקר כי לבהמה לא בעי כלל שחיטת הוורידין וכן כתב הרשב"א, וכן הסכימו גדולי האחרונים.
<h2>דף כח.</h2>
יש עקור סימנים לעוף כך פשוט בחולין [כ' ע"ב]. שחט סימן אחד בעוף ואחר כך נשמט השני בלא שחיטה כשרה ואם הוא בהפך פסולה. שחט סימן אחד ומצא הסימן האחר שמוט בלא שחיטה ואין ידוע אם נשמט זה קודם ששחט האחר או אחר ששחטו זה ספק בשחיטה ופסולה כך פשו' בחולין. וזה האחרון שכתבתי אינו מועיל בו לא תפס בסימני', כי מתי מועיל בו כשלא תפס באותו כיון שלא תפס באותו הסימן עצמו שנשמט והוא שחוט דאמרינן אי נשמט קודם שנשחט לא היה יכול לשוחטו כי היה מתנדנד מאחר שלא תפס בסימנים כמו שאכתוב למטה [לקמן נ"ד ע"א], אבל כשהסימן האחד שחוט והשני שמוט בלא שחיטה ואין יודע מתי נשמט אין מעלה ולא מוריד לא תפס או תפס בסימנים, וכמו כן אין מועיל לו שיבא ויקיף לא בעצמו ולא בבהמה אחרת כמו שאכתוב [שם], כי אפילו שנשמט השני קודם שחיט' כך יהיה מראית חתך השחיטה של זה שנשחט כיון שלא נשמט השחיטה בעצמו כמו אם היה השני נשמט אחר שחיטת חבירו כי לעולם חיות יש בזה הנשחט כל כך אחר שנשמט חבירו כמו קודם שנשמט.
שחט ב' חצאי סימנים בעוף פסולה פשוט בחולין.
<h2>דף כח:</h2>
שחט הקנה ושהה ואינו יודע אם ניקב הוושט אם לא ניקב חוזר ושוחט הקנה לבדו במקום אחר ומניחו עד שימות ובודק הוושט מבפנים ואם לא נמצ' עליו טפת דם בידוע שלא ניקב וכשרה כך כתב הרמב"ם, נראה מדבריו שזה מיירי בעוף כי בבהמה לא היה יכול לשחוט הוושט במקום אחר כי שמא במקו' ששחט היה נקוב הוושט ולא היה ניכ' מבחוץ, אבל לפי דברי הרז"ה נראה שאפילו בבהמה, כמו שכתבתי בחלדה [לקמן ל' ע"ב] בדין כתב הרז"ה החליד וכו'. וכן הדין בכל זה אם מצא חצי קנ' פגום בבהמה ונסתפק שמא ניקב הוושט.
<h2>דף ל.</h2>
השוחט בב' או ג' מקומות שחיטתו כשרה כך פשוט בחולין. ופרש"י כגון שחתך כאן וחתך למעלה הימנו או למטה פי' כיון שיש רוב א' בא' מהן שחיטתו כשרה. ובשאלתו' דרב אחא פי' השוחט בב' או ג' מקומות שהכל בהקפו של סימן טבעת אחת בקנה וכיוצא בו בוושט כגון שבשעה ששחט נתהפך הסימן ושחט כאן מעט וכאן מעט סביב הסימן כיון שיש בין כל החתכים הרוב. ועוד כתב דאפילו היו חותכין זה שלא כנגד זה כיון שיש בין כלם רוב הקפו כשרה. וכתב הרא"ש וכן מסתברא דחיות הסימן יוצא בחתיכת רובו ויש כאן רוב בצרוף.
<h2>דף ל:</h2>
שחיט' העשויה כקולמוס ר"ל בשפוע שהתחיל לשחוט הסימן למעלה לצד הראש וגמרו למטה לצד הגוף באלכסון והכל במקום שחיטה כשרה.
החליד הסכי' בין סימן לסימ' וחתך בין שחתך כנגד מעלה ר"ל הסימן שעל הסכין בין שחתך כנג' מטה ר"ל הסימן שתחת הסכין פסולה כי זו היא חלדה כך פשוט בחולין. ופי' חלדה כמו חולדה הדרה בעקרי הבתים רוצה לומר שנכנסת בחורין כך חלדה שהכניס הסכין במקו' מכוסה. החליד הסכין תחת עור הבהמה שעל הסימנים ושחט או החליד תחת הצמר המסובך שעל הצואר או תחת מטלית כל אלו בעיא ולא איפשיטא והוה ליה פסולה מספק. ותחת מטלית פרש"י הסמוכה לה והכרוכה סביב צוארה וכן כתב בעל הלכות גדולות שיש מכה בצוארה וכרכו לה מטלית בשעוה או בזפת. ומכל מקום לפי אלו הפירושים בעיא דגמ' היא דומיא דצמר מסובך. אבל אם נפל טליתו על מקום השחיט' וכסה הסכין פשיטא דכשרה, והרמב"ם כתב שפסולה, וראשון תפסו עקר. החליד במיעוט סימנים בעיא ולא איפשיטא בחולין והוה ליה שחיטה פסולה מספק. ופרש"י החליד במיעוט סימנים כגון ששחט רוב הסימנים ובמיעוט האחרון הנשאר החליד הסכין תחתיו וחתכו כנגד מעלה, וכן פרש"י בהגרמ' רוצה לומר שחט ב' שלישי' והגרים שליש, וכן בשהה במיעוט הסימנים רוצה לומר במיעו' האחרון וכלהו אזלי בהו לחומרא. והרמב"ם הקל בכלן והכשיר מאחר ששחט הרוב כמו שכתבתי כל אחד במקומו [לעיל י"ט ע"א, ולקמן ל"ב ע"א]. ורבינו תם פי' במיעוט הראשון כלומ' שהחליד הסכין בתחלת השחיטה במיעוט הראשון של סימן וחתך כנגד מטה רוב הסימן, וקא בעו בגמ' אם נאמר שיש לנו לפסול שחיט' זו יותר מכשהחליד תחת העור כיון שהחלדה בגוף הסימני', או נאמר כי יש לנו להקל בזה יותר מתחת העור דשחיט' לא שייכא בעור והוי כששחט הסכין מכוסה בדבר השלם אבל כשהחליד תחת מיעוט הראשון של סימן דשייכא ביה שחיטה כיון דקיימא לן שדי ברוב הסימן והוה ליה המיעוט כמו חתוך ואינו נחשב לכלום והוה ליה כסכין מגולה ועלתה בתיקו ואזלינן לחומרא. וצריך לומר שקודם שהחליד חתך העור והחליד אח"כ תחת המיעוט הראשון של סימן דאם לא כן הוה ליה תחת העור כמו כן וכן פי' ר"ת בשהה במיעוט סימנים רוצה לומר במיעו' הראשון של סימן כמו שכתבתי במקומו [לקמן ל"ב ע"א]. וה"ר אושעיא פירש החליד במיעוט סימנים כלומר במיעוט בתרא דסימן קמא רוצה לומ' ששחט רוב הסימן הראשון והחליד הסכי' תחת אותו המיעוט הנשאר ממנו וחתך כנגד מטה תחת הסימן השני, וקא בעו בגמ' אם נאמ' שזו חשוב' חלדה יותר מתחת העור או תחת צמר מסובך משום דלא חשיב הני בבהמה כמו הסימנים, או נאמר שיש לנו להקל יותר משום דהוה ליה כמו חתוך כיון שאותו המיעוט אינו מעלה ולא מוריד כיון ששחט רובו של סימן והוה ליה כסכי' מגולה ואזלינן לחומרא וכן פי' בשהה במיעוט הסימנים כלומר במיעוט אחרון של סימן ראשון כמו שכתבתי במקומו [שם]. ופי' זה לא שייך אלא בבהמ' ופירוש זה תפסו עקר. ותמה על רי"ף שלא הביא בהלכותיו בעיא דהחליד במיעוט סימנים והביא בעיא דשהה במיעוט הסימנים. כתב הרז"ה החליד הסכין בין סימן לסימן מאי תקנתיה ישלוף הסכין על נקלה וישחוט למעלה ממקום חלדה או למטה הימנה ואחר כך יבדוק הקנה והוושט במקום שהחליד אם נפסק רוב הקנה או ניקב הוושט הוושט הופכו ובודקו ע"כ. נר' מדבריו שאם מצא חצי קנה פגום בבהמה ונסתפק שמא ניקב הוושט שיכול לשחוט למעלה ממקום הפגם או למטה הימנו ואחר כך בודק הוושט כנגד הפגם. ומדברי הרמב"ם אינו נראה כן וכתבתיו בשהייה בסופו [לעיל כ"ח ע"ב].
השוחט ב' ראשין [כאחד] שחיטתו כשרה פשוט בחולין. שנים אוחזין בסכין ושוחטין או בב' סכינים ושחט האחד למעלה והשני למטה פי' שזה חתך הסימן הא' למעלה והשני שחט הסימן השני למטה שחיטתם כשרה כך פשוט בחולין.
התיז הראש בבת אחת פסולה פירוש שחתך הסימנים כמו שחותכין בסייף דרך הכאה ולא דרך הולכ' והובאה, או שהניח הסכין על הצואר ודחקו למט' ושחט בלא הולכה והובאה כל שהו בענין אלו פסולה כי זהו דרסה כי ושחט שאמרה תור' ר"ל ומשך שישחוט דרך הולכ' או הובא' או בשתיהן יחד כך פשוט בחולין. השוחט בהולכה לבד או בהובאה לבד צריך שיהיה אורך הסכין כשיעור רחב הצואר וצואר אחר כמו אותו ששוחט חוץ ממה ששוחט כגון אם שוחט בהמה אחת צריך שיעור באורך הסכין כרחב שני צוארין שהוא מלא צוא' חוץ לצואר. ואם שוחט שני בהמות יחד צריך שיעור באורך הסכין כרחב שלש צוארים שהוא מלא צואר חוץ לשני צוארים, ובשיעור הזה יכול לשחוט בהולכה לבד או בהובאה לבד בלא דרסה אבל אם אין בסכין כשיעור הזה שחיטתו פסולה שאין יכול לשחוט בסכין קטן כזה בהולכה לבד או בהובאה לבד בלא דרס' כך פשוט בחולין. יש מפרשים שכתבו שצריך לשחוט במשך כל הסכין שאם לא שחט במשך כל הסכין פסולה דה"ל כאלו אין בסכין שיעור שכתבנו, ויש מפרשים דכיון שיש בסכין השיעור שכתבנו אפילו שלא שחט במשך כל הסכין כשר כי מפני חריפותו וחדותו של סכין נחתכו בו הסימנים קודם שמשך כל אורך הסכין ולא מחמת דרסה כי כיון שיש בסכין שיעור הראוי אינו נותן דעתו לשחוט בדרסה כי כבר הוא יודע כי בסכין ארוך כזה יכול לשחוט בהולכה לבד או בהובאה לבד בלתי שידרוס, וכן עקר ולזה הסכים הרא"ש. יש מפרשים שאם שחט שני בהמות יחד ואין בסכין שיעור שכתבנו, אם שוחטין בהולכה לבד, הפנימית כשרה שאם היתה היא לבדה היתה כשרה בענין כזה דלגבי אצלה יש שיעור בסכין ודרך עליה עבר כל שיעור הסכין, והחיצונה פסולה, ואם שחט דרך הובאה לבדה החיצונה כשרה מטעם שכתבתי כמו כן ופנימית פסולה, והרמב"ם כתב דשתיהן פסולות דכיון שרוצה לשחוט שתיהן יחד אתי לידי דרסה, והרא"ש הסכים לראשון ונכון להחמיר. ועוד פשוט וכל מה שכתבנו שצריך שיעור בסכין, דוקא כששחט דרך הולכה לבד או דרך הובא' לבד כמו שכתבתי, אבל אם הוליך והביא אפילו בסכין כל שהוא כשרה ואפילו באיזמל קטן והוא שאין לו קרנים דחיישינן שמא ינקוב הסימנים בקרנים כיון שהוא קטן, אבל מחטא דאושכפי לא ישחוט רוצה לומר במרצע הרצענים שמעביר בו הרצועה כשתופר המנעלים שאע"פ שהוא חד שלפעמים חותך בו החוט חיישינן שמא יקרע הסימן. ויש מפרשים שכתבו שאפילו הוליך והביא שאין לו לשחוט בסכין כל שהוא, אלא בעוף שצוארו דק, והביאו הרי"ף בהלכותיו שכתב איכא מאן דפסק וכו', וראשון נראה עקר.
הצייד שבודק החץ לשחוט העוף עם החץ כשהוא פורח כשרה ובלבד שיראה הנוצה של מעלה כנגד הסימני' חתוכה שאם לא כן חיישינן לחלדה כך פשוט בחולין.
<h2>דף לב.</h2>
התחיל לשחוט והגביה הסכין קודם שגמר השחיטה ושהה ואח"כ חזר לגמור השחיטה פסולה וזו היא שהייה. וכמה שיעור שהייה ותהיה שחיטתו פסולה, כדי שחיטה אחרת לא כדי שיגמור אותה השחיטה שהתחיל אלא כדי שישחוט בהמה אחרת אם שוחט בהמה גסה כדי שישחוט בהמה אחרת כמותה ואם שחט בהמה דקה כדי שישחוט בהמה דקה. וכן בעוף כדי שישחוט עוף אחר כמותו כך פשוט בחולין, וכן פסק רש"י כי שהיית עוף כדי שישחוט עוף. וי"א כמ"ד בגמר' כדי שהיית בהמה לעוף פי' כדי שישחוט בהמה דקה כך היא שהיית העוף וכן נראה דעת רי"ף וכן כתב הרמב"ם. ויש מי שכתב כדי שחיטת בהמה גסה לעוף, ונכון להחמיר כרש"י. ועוד פשוט בגמרא כי שיעור השהייה אינה כדי שחיטה בלבד אלא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט וכן פסקו רי"ף והרמב"ם וכמה פוסקי', ויש מי שפסק כדי שחיטה ולא יותר לא כדי שיעור הגבהה והרבצה. וכתב הרא"ש למ"ד כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט ופסקו כדי בהמה לעוף יש להסתפק אי אמרינ' כמו כן לעוף כדי שיגביה הבהמה וירביצנה או כדי שחיטה בלבד וכתב דמסתברא כדי שחיטה בלבד ע"כ. וכדי שחיטה, ר"ל כדי שישחוט הכשר שחיטה שהוא רוב הסימנין רוב א' בעוף ורוב ב' בבהמה, ותמהו על הרמב"ם שכתב כדי שישחוט כמו מיעוט הסימני' הרי זו ספק נבלה, ולא הבנתי מה תמה היא זו כי הוא כתב תחלה שיעור השהייה כדי שיגביהנה וירביצנ' וישחוט כלומ' כדי שיעור שחיטה שלימה וזו ודאי נבלה כי כתב בו פסולה ואחר כך כתב שאם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט כמו מיעוט הסימנים הרי זו ספק נבלה, וזהו לפי סברתו בההיא בעיא דגמרא דשהה במיעוט סימנים שעלתה בתיקו ולכן כתב ספק נבלה וכן קבלתי מרבותי.
השוחט בסכין רע פי' שאין חותך יפה אבל אין בו פגם אפי' הוליך והביא כל היום כלו שחיטתו כשר', ומיירי שחותך בכל פעם מיעוט שאין בו שהייה שאם היה בו שהייה שאינו חותך אלא לפעמי' היו כל השהיו' מצטרפות ושחיטתו פסולה כאשר אכתוב כל זה פשוט בחולין. שחט מעט ושהה מעט וחזר ושחט מעט ושהה מעט אף על פי שאין בכל אחד מהן שיעור שהייה, שכיון שכשיצטרפו כל השהיות יחד יש בהן שיעור שהייה הרי זו ספק נבלה דעלתה בתיקו בחולין.
שהה במיעוט סימנים בעיא היא בגמר' ועלתה בתיקו בחולין הילכך אזלינן בהן לחומרא וה"ל ספק נבלה. ולפי שיש כמה פירושים בזו הבעיא ויש כמה טבחי' שרוצין לדעת כל הפירושי' ולא הורגלו בדרך התלמוד ראיתי לבאר אותה באר היטב בפירושיה כדי שיוכל כל טבח להבין הלשון של כל פי' מהם. רש"י פי' כי כך שאלו התלמידים אדם ששחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה והגביה הסכין ועמד שיעור שהייה וחזר ושחט אותו המיעוט שנשאר מהו, כלומ' דכיון ששחט הרוב אותו המיעוט שחזר לשחוט כמחתך בשר בעלמ' הוא וכבר נכשר ברוב ששחט ולא יזיק לו השהייה שעשה אחר ששחט הרוב וכשרה, או נאמ' דכיון שהיה יכול להניח השחיט' אחר ששחט הרוב ולא עשה כן אלא שחזר אחר שהייה לשחוט המיעוט הנשאר כבר גלה בדעתו שהיה עושה עקר כ"כ גדול מאותו מיעוט כמו מן הרוב ששחט ולפי דעתו עשיית השהייה בעקר השחיטה ופסולה השחיטה, תיקו, פירוש שתקו כלם כי לא ידעו להשיב תשובה לזו השאלה וקיימא לן דכל תיקו דאיסור לחומרא, ולפי זה הפי' אדם ששחט רוב א' בעוף או רוב שני' בבהמה ושהה שיעור שהיי' וחזר ושחט המיעוט הנשאר הרי זו ספק נבלה כי יותר טוב היה להניחה כיון ששחט הרוב וימיתנה במקל או באבן דכיון שחזר לשחוט אותו המיעוט כבר גלה בדעתו שעשה עקר מן המיעוט הנשאר כמו מן הרוב ששחט ונעשית השהייה בעקר השחיטה ופסולה, ואף בעל ה"ג כתב והיכא דשהה במיעוט הסימנים בין בתחלה בין בסוף אסור כיון דלא איפשיטא לן עבדינן לחומר' זהו תוכן דברי רש"י בזו השאלה, וכן פירש כמו כן בעיא דהחליד במיעוט סימנים וכן בהגרמה ובכל פסולי השחיט' שאפי' ששחט הרוב ועשה שום דבר מהדברים המפסידין את השחיט' במיעוט הנשאר שחיטתו פסולה כאשר אכתוב כל א' במקומו הראוי לו [לעיל י"ט ע"א, ל' ע"ב], ומחכמי אשכנז וצרפת כתבו שנכון להחמיר בשהייה כפרש"י וכן נהגו באשכנז וצרפת. ושאר מפרשים לא ראו לפרש זו הבעיא כמו רש"י כי היא חומרא גדולה דמאחר ששחט הרוב מה לנו ולמיעוט הנשא' בודאי כמחתך בשר בעלמא הוא, וכן כתבו בתוס' שאם שחט הרוב ושהה במיעוט הנשאר שכשרה, וכן כת' הרמב"ם שאם שהה או דרס במיעוט האחרון אחר ששחט הרוב כשר' וכן כתב הרשב"א. וכבר כתבתי בדין הגרמה [לעיל י"ט ע"א] החלוק שחלק ריב"ם בין הגרמה ועקור במיעוט סימנים האחרון בין שאר פסולי השחיטה כגון שהייה וכיוצא בה. ורבינו תם פירש זאת הבעיא בענין אחר דמיירי במיעוט קמא דוושט כגון ששחט המיעוט הראשון מן הוושט ושהה שיעור שהיה וחזר לשחוט רוב הנשאר, ושאלו התלמידים מהו אם נאמר כי השהייה אינה פוסלת השחיטה אלא בדבר שנעשית בו הבהמה נבלה כגון ברוב הנשאר שאם לא היה שוחט כלל זה המיעוט הראשון והוא מהפך הסימן לצדדיו והיה שוחט זה הרוב הנשאר היתה שחיטתו כשרה אם כן עתה ששהה באותו המיעוט הראשון לא מעלה ולא מוריד וכשר', או נאמר דכיון שבזה המיעוט נקיבתו במשהו כל כך מזיק בו השהייה כמו ברוב הנשאר ופסולה תיקו כלומר שתקו התלמידי' ולא ידעו מה להשיב ואזלינן לחומרא כמו שכתבתי, ולפי זה הפי' אם שהה במיעוט הראשון של הוושט ה"ל ספקא, וכן פירש רבינו תם בעיא דהחליד במיעוט סימנים דמיירי במיעוט ראשון של הוושט כמו שכתבתי במקומו [לעיל ל' ע"ב]. והרב רבי אושעיא פירש פירוש אחר לזו הבעיא דמיירי במיעוט בתרא דסימן קמא כגון ששחט בבהמה רוב סימן א' ובאותו המיעוט הנשאר ממנו שהה כל כך בחתיכתו כגון שהיה שוחט בסכין רעה שהיה שיעור שהיה בו קודם שהתחיל לשחוט הסימן השני. וכן שאלו התלמידי' נאמר כיון שאמרו חז"ל השוחט בסכין רעה אפילו הוליך והבי' כל היום כלו כשרה כמו כן בכאן או נאמר כי מה שאמרנו אפילו הוליך והביא כל היום כלו דוקא כשמתעסק לחתוך בעקר השחיט' כגון ברוב הסימן אבל בכאן שמתעס' לחתו' במיעוט הנשא' מן הסימן ואינו מעלה ולא מוריד כי היה יכול להניח אותו המיעוט ושיהיה שוחט הסימן השני אם כן מה ששהה לחתוך אותו המיעוט הוא כמי שהגביה הסכין ועשה שהייה מאחר שאינו מתעסק בעקר השחיטה וה"ל שהייה בין סימן לסימן ופסולה ועלתה בתיקו ואזלינן לחומרא. ולפי זה הפירוש מי ששחט רוב סימן הראשון בבהמה ושוחט בסכין רעה ושהה לחתוך אותו המיע[ו]ט הנשאר שיעור שהייה קודם שהתחיל לשחוט הסימ' שני שחיטתו פסולה וה"ל ספק נבלה כיון שעלתה בתיקו, ולזה הפירוש הסכימו רוב הפוסקים. והרמב"ם פירש זו השאלה בענין אחר כגון שהי' שוחט ושהה כדי שיוכל להביא בהמה אחרת וירביצנה וכדי שישחוט ממנה מיעוט הסימנים ולא שהה כל כך כדי שיהיה יכול לשחוט כל הסימנים בבהמה אחרת אלא המיעוט מהן, ושאלו התלמידים נאמר כי מה שאמרו חז"ל כי שיעור השהייה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט ר"ל כדי שיוכל לשחוט בהמה אחרת שחיטה גמורה כל הסימנים או רובן אבל שהה פחות מזה השיעור כגון ששהה כדי שיוכל לשחוט בבהמה אחרת מיעוט הסימני' אין כאן שיעור השהייה וכשרה או נאמר דכיון שאמרו חז"ל דשיעור השהייה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט אינו ר"ל כדי שיוכל לשחוט כל הסימנים בבהמה אחרת אלא כדי שישחוט כל שהוא ר"ל שיוכל לשחוט מהן אפילו המיעוט של הסימנים ה"ל שיעור השהייה ופסולה ועלתה בתיקו ואזלינן לחומר', ולפי זה מי ששהה שיעור שהיה לפי דעת הרמב"ם כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט כמו מיעוט הסימנים בבהמה האחרת הוה ליה ספק נבלה מפני שעלתה בתיקו שאם שהה כדי שיוכל לשחוט כל הסימני' או רובם הוה ליה ודאי נבלה, ומפני זה כתב הרמב"ם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט לא כדי שישחוט שחיטה גמורה אלא כדי שישחוט מיעוט סימנים הרי זו ספק נבלה, כך קבלתי מרבותי שפירשו לי סבר' הרמב"ם וי"מ שתמהו עליו כמו שכתבתי בשיעור שהייה. ורי"ף ז"ל הביא זו הבעיא כצורתה ולא פירש בה שום דבר, וכבר כתבתי בדין החלדה [לעיל ל' ע"ב] שהוא תמה שהביא זו הבעיא ולא הביא בעיא דהחליד במיעוט סימנים.
כל שנפסלה בשחיטתו נבלה וכל שנשחטה כראוי ודבר אחר גורם ליפסל טרפה כך פשוט בחולין.
<h2>דף לג.</h2>
השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים כך פשוט בחולין.
<h2>דף לז.</h2>
השוחט בהמה מסוכנת צריכה שתעשה פרכוס כדלקמן וכן העוף המסוכן, ובין בהמה דקה ובין בהמה גסה, וכן חיה אם היא מסוכנת כלן צריכות פרכוס. זו היא מסוכנת כל שמעמידין אותה ואינה עומדת ואפילו אוכלת חתיכות עצים אם עשתה פרכוס כשרה ואם לאו פסולה. והפרכוס הוא שתעשה דברים שאין המתה עושה וכיצד אם היא בהמה גסה ופשטה ידה או שהית' ידה פשוטה והחזירת', וכן הרגל אם פשטתו או החזירתו וכ"ש אם פשטה והחזירה או החזירה ופשטה הרי זה פרכוס שאין הבהמה (הדקה) [הגסה] המתה עושה כן. ואם היא בהמה דקה אם הרגל פרכסה בין פשטו ולא החזירו או בהפך כמו שאמרנו בגסה הרי זה פירכוס שאינה עושה כן ברגלה, ואם פרכסה עם היד כגון שהיתה ידה פשוטה והחזירתה וכ"ש אם היתה כפופה ופשטה והחזירה הרי זה פרכוס שאין הבהמה הדקה המתה עושה כן אבל אם היתה ידה כפופה ופשטה לא הוי פרכוס שהרי הבהמה הדקה המתה עושה כן עם ידה שאין זה אלא הוצאת נפש. וכן כל בהמה שגועה בגרונה אם קולה עב הרי זה פרכוס, ואם הקול נמוך אין זה פרכוס ופסולה. וכן אם הטילה רעי והוא מתריז בקלוח הרי זה פרכוס, ואם הרעי שותת ויורד מגופה בלי קלוח אין זה פרכוס. וכן כל בהמה שכשכשה בזנבה הרי זה פרכוס. והעוף אפילו לא רפרף אלא בעינו ולא כשכש אלא בזנבו או בגפו הרי זה פרכוס. ופרכוס זה צריך שתעשנו בסוף השחיטה לא באמצע השחיטה, פי' שאם לא תעשנו בסוף השחיטה בידוע שניטלה נשמתה ממנה קודם לכן וכל זה פשוט ומוכח בחולי'. ויש מהפוסקי' שפסקו שהלכה כמו כן כר"ש שאם שחט בלילה ובבקר מצא כותלי' מלאים דם כשרה, שודאי פרכסה אחר שחיטה דברים שאין המתה עושה שודאי זינקה והתריז הדם מגופה בקלוח ולפי' הוא בכותלים ואין דרכה לזנק כי אם בסוף השחיטה. ומה שכתבתי שהפרכוס צריך שתעשנו בסוף השחיטה לפרש"י צריך שתפשוט ידה ותחזירנה לאחר שחיטה ואם לא עשתה הפרכוס לאחר שחיט' אף על פי שעשאתו בשעת השחיטה ונמשך עד גמר השחיטה פסולה, כי רש"י פירש ופרכוס שאמרנו אסוף שחיטה פי' שיתחיל בסוף שחיטה וימשך עד לאחר שחיטה אבל אם התחיל באמצע שחיטה ונגמר בסוף השחיטה פסולה. ולפי פירוש התוספות דכל שעשתה הפרכוס עם גמר השחיטה כשרה אפילו שלא פרכסה אחר שחיטה וכן נראה דעת הרשב"א בתורת הבית שלו, וראשון נראה עקר. ועוד פשוט ודוקא שהיתה בחזקת מסוכנת אז צריכה פרכוס אבל אם היתה בחזקת בריאה אינה צריכה פרכוס. ועוד פשוט בעבודה זרה [ט"ז ע"א] חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפרכוס. וכתבו הגאונים דוקא בבהמת ישראל מתירין בהמה מסוכנת על ידי פרכוס משום הפסד ממונו של ישראל אבל בהמת גוי לא ואסורה. וכתבו גדולי המורים שזו להם מדת חסידו' ולא אמרו אותו לכל אדם.
<h2>דף לח:</h2>
השוחט לנכרי שחיטתו כשרה ואפי' שמע בו בפירוש שחשב הגוי לעבודה זרה שאין המחשבה הולכת אלא אחר השוחט פשוט בחולין.
<h2>דף לט:</h2>
השוחט לזרוק דמה או להקטיר חלבה לעבודה זרה הרי אלו זבחי מתים ואסורה בהנאה. ואם שחטה ואחר כך חשב כלומר שזרק דמה לעבודה זרה [דמה] אסור והבהמה מותרת בהנאה דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ובודאי מתחלה שחטה לשם כך, וכל שכן אם אחד הוא השוחט ואחר הוא הזורק דלא שייך הכא הוכיח סופו על תחלתו כך פשו' ומוכח בחולין, וכן (בתוספות) [בתוספתא פ"ב ה"ד] בפירוש ואם שחטה ואחר כך זרק דמה, וכן בתוספות.
<h2>דף מ.</h2>
השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות מדברות שחיטתו פסולה מדרבנן ומותרת בהנאה, ודוקא דאמר להר אבל אמר לגדא דהר כלומר למזלו של הר יותר היא חמורה והם זבחי מתים. וכן אם שחט לשם חמה ולבנה לככבים ומזלות לשם מיכאל השר הגדול לשם שלשול קטן שבים כלומר תולעת קטן הרי אלו זבחי מתים והוא שאמר לגדא כמו שכתבתי כך פשוט בחולין. וכתב הרמב"ם השוחט לשם א' מאלו אפילו לא נתכוון לעובדו אלא לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרים הגוים שחיטתו פסולה וכן נראה עקר.
<h2>דף מא.</h2>
שנים אוחזין בסכין ושוחטין א' לשם דבר כשר וא' לשם דבר מכל מה שאמרנו שפוסל בהם השחיטה שחיטתו פסולה. פירוש אף על פי שאין הבהמה שלו כך פשוט בחולין. ומוכח לפי פירוש התוס' דמיירי בישראל משומד שיכול לאסור דבר שאינו שלו, ואפילו עבד עבודה זרה פעם אחת לא היתה שחיטתו אסורה זולתי ששחט לשם אחד מאלו כי בפעם א' שעבד עבודה זרה אין שחיטתו אסורה כמו שכתבתי בח"א [לעיל ה' ע"א] בדין ישראל משומד, שאם היה ישראל לא היה יכול לאסור דבר שאינו שלו דאמרינן לצעוריה הוא מכוין אפילו יש לו בה שותפות ועוד פשוט ואם התרו בו וקבל ההתראה כיון שהתיר עצמו למיתה דינו כישראל משומד ואוסר דב' שאינו שלו כמו שכתבתי. ולפי פרש"י גם כן מיירי בישראל שיש לו בה שותפות כי לפי פירושו אם יש לו בה שותפו' יכול לאסו' דבר שאינו שלו אפילו ישראל, וכן כתב הרמב"ם דמיירי אפילו יש לו בה שותפות שאם לא היה לו בה שותפות לצעורי קא מכוין ומיירי בישראל. וזה הדין כתבתיו בדין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו או מי שהוא יכול לאסור בנתיב י"ז [ח"ד] בדיני עבודה זרה.
<h2>דף מא:</h2>
אין שוחטין לתוך הימים ולא לתוך הנהרות ולא לתוך הכלים אבל שוחט הוא לתוך מים עכורים ואם צלולים אסורים שמא יאמרו לבבואה שתראה במים שחט. ובספינה מותר לשחוט על גבי הכלים והדם שותת ויורד למים, ואם אין מקום בספינה לשחוט מוצי' ידו חוץ לספינה ושוחט והדם שותת ויורד חוץ לספינה על דפני הספינה. אין שוחטין לגומא כלל והרוצה לנקות חצרו עושה מקום חוץ לגומא ושוחט והדם שותת ויורד לגומא. ובשוק לא יעשה כן שמא יחקה את המינים ואם עשה כן צריך בדיק' אחריו זה פשוט בחולין. וכתב רבינו תם דלא אסרו לשחוט בגומא אלא כשהיא מנוקה מעפר דאם יש בה עפר לא יאמרו שרוצ' הדם לעבודה זרה וי"מ שחלקו ואמרו דלא שנא, וכן נר' עקר. וכתב הרשב"א דכל הני מילי לכתחלה אבל אם עבר ושחט וליתיה קמן שחיטתו כשרה דלא נחשדו ישראל על עבודה זרה, וכן כתב הרמב"ם.
השוחט לשם עולה ושלמים לשם אשם תלוי לשם פסח לשם תודה שחיטתו פסולה. וכן כל דבר שהוא נידר ונידב הואיל והפרשתו כל השנה יאמר עכשיו הוא מפרישו ולפיכך שחיטתו פסולה, וכל אלו אפילו בבעלי מומין שלפעמים יש בהם מום ולא ידעו האנשים כשרואים ששוחטין זה פשוט בחולין. וי"מ שאם שחט דבר שאין ממינו קרב כגון אווזים ותרנגולין אע"פ שאמר לשם א' מכל אלו שחיטתו כשרה שכבר יודעים האנשים שאין בדבריו כלום. ועוד פשוט שני' אוחזין בסכין ושוחטין והא' שוחט לשם א' מכל אלו שחיטתן פסולה. וכבר פירשתי למעלה [מ"א ע"א] כיצד מיירי שיכול לאסור דבר שאינו שלו. ועוד פשוט השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתן כשרה. וכן כל דבר שאינו נידר ונידב ואפילו עולת יולדת לא נאמר שמא הפילה בצנעא אלא נאמר שאם אשתו הפילה קול היה לה (בשיר) [בעיר] שכל דבר שאינו נידר ונדב ידוע הוא שמשקר ואינו נראה כשוחט קדשים בחוץ. ואם היה מחויי' חטאת ואמר לשם חטאתי שחיטתו פסולה ואם לא היה מחוייב חטאת אפילו אמר לשם חטאתי כשרה דאם היה מחוייב חטא' קול היה לו שהחוטא בשוגג מודיעו לרבים כדי שיתכפר לו. וכן אם יש לו זבח בתוך ביתו ואמר לשם תמורת זבחי פסולה שמא המירו בו, פירוש ואפילו אמר לשם תמורת זבחי ולא היה לו זבח בתוך ביתו כשרה דאם איתא שהיה לו זבח יהי' מודיעו לבני אדם שלא יבאו לידי מעילה.
<h2>דף מג.</h2>
שני עורות יש לו לוושט החיצון אדום והפנימי לבן אם ניקב הא' ולא ניקב חבירו הוא מגין עליו וכשר'. אם ניקבו שניהם במשהו אפילו זה שלא כנגד זה טרפה שפעמים נמתח ויבא הנקב זה כנגד זה כך פשוט בחולין. וי"מ שאם ניטל הוושט טרפה דכל אבר שאם ניקב טרפה ה"ה אם ניטל חוץ מן הטחול כמו שאכתוב במקומו [אות ט']. נחלף שנוי מראה שני העורות שיש לו לוושט כגון שנמצא חיצון לבן ופנימי אדום טרפה כי הוא לקוי זה פשוט. ואם שניהם אדומים או שניהם לבנים שלא נשתנה אלא א' מהם, י"מ דכשרה דה"ל כמו ניקב א' מהם שחבירו מגין עליו וכשרה וכן כתב הרשב"א, וי"מ דטרפה. וכתב הרא"ש וכן מסתבר דטרפה, שאינו דומה לנקב קטן שחבירו מגין עליו אבל כאן שכלו לקוי אינו מתקיים על ידי השני. קרום שעלה מחמת מכה בוושט אינו קרום פירוש ואינו מגין על הנקב וטרפ' דסופו ליפסק כך פשוט.
<h2>דף מג:</h2>
נמצא קוץ בוושט אם לארכו כשרה, ואם לרחבו עולא אמר אין חוששין שמא הבריא דסבירא ליה כמאן דאמר אין חוששין לספק דרוסה כדלקמן כמו כן בכאן אין חוששין. וכתב רי"ף כיון דקיימא לן חוששין לספק דרוסה כאשר אכתוב [אות י"ז ח"א], כמו כן בכאן חוששי' שמא הבריא וטרפ' כיון שישב לו קוץ לרחבו חוששין שמא נקב לחוץ וכן כתב הרמב"ם וכן רוב הפוסקים. ופירשו התוספות ולא אמרינן הכא בחזקת התר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, שבכאן ה"ל ספק קרוב לודאי שמתוך שמותחת צוארה נדחק הקוץ ונכנס בוושט ויצא לחוץ, וכמו כן אפילו שלא נמצא קורט דם סביב הקוץ טרפה דלא דמי למחט בעובי בית הכוסות דתלוי הדבר בנמצא בו קורט דם כאשר אכתוב במקומו [אות י'] דשאני הכא דאוכלין ומשקין שנכנסי' דרך וושט העבירו הדם. ורבי אליעזר ברבי נתן פסק כעולא וכשרה ולא דמי לספק דרוסה דיש רגלים לדבר ושכיח טפי, וראשון נראה עקר. י"מ שמא הבריא, שמא ניקב ועלה בו קרום מלשון בריא, ולפי זה הפירו' למי שפסק כעולא אין חוששין וסגי בבדיקה, ולאותן שפסקו דלא כעולא וחוששין שמא הבריא אין לו תקנה בבדיקה. ורי"ף פירש שמא יצא לחוץ תרגום לחוץ לברא, וכן רש"י מלשון וברא אתהן בחרבותם. ולפי זה אפי' לאותן שפסקו דחוששין שמא הבריא כלומ' שיצא לחו' וניקב הוושט די בבדיקה. אם הוא עוף קורע העור שלמעלה ולוקח הקנה לבדו ושוחטו ואחר כך הופך הוושט ובודקו כמו שכתבתי למעלה [להלן אות י"ז ח"א] בדין עוף שבא בצוארו מלוכלך בדם. וי"מ שכתבו שכמו כן בבהמה די בבדיקה שיכול לבודקו מבחוץ, ואף על גב דאמרינן דוושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים דוקא כשאין הספק במקום ידוע אבל כאן שהספק במקום ידוע כנגד הקוץ יש לו בדיקה מבחוץ. וי"מ דדוקא בעוף די בבדיקה אבל בבהמה שאין יכול לבודקו מבחוץ אין לו בדיקה וטרפה, וכן נראה עקר, שאפילו בכאן אין הספק במקום ידוע, שמא הקוץ נקב למעלה והאוכלין והמשקי' הורידוהו למטה והנה לך דשמא הנקב אינו במקום שהקוץ עומד עתה שם.
ניקב תרבץ הוושט במשהו טרפה. וכן אם ניטל כמו שכתבתי בוושט [לעיל מ"ג ע"א]. וצריך שינקב לבית חללו. ותרבץ הוושט אינו מקום שחיטה כלל, ותרבץ הוא בית הבליעה והוא שכשחותכין אותו אינו כווץ אבל למטה הימנו שהוא הוושט כשחותכין אותו כווץ כמו פי הנאד והמתהפך מקו' החתך כנגד חוץ. ותרבץ הוושט הוא ראש הוושט כלפי הראש והתרבץ מחובר בלחי, ונתנו חכמים שיעור לארכו ממקום חבורו ולמטה כדי תפיסת יד ויניח זה השיעור למעלה וישחוט למטה מזה השיעור כך פשוט בחולין. ופירש רש"י כדי תפיסת יד שיתפוס בכל היד שהן ארבע אצבעות בשור הגדול ובשאר בהמות וחיות הכל לפי גדלו וקטנו וכן פירו' ריב"ם. ובה"ג פי' שיתפוס בשתי אצבעותיו פי' שיתפוס בשני צדדיו אצבע מכאן ואצבע מכא' והוא לפי שיעורו רחב אצבע בבהמה וחיה ועוף הכל לפי גדלו וקטנו. וי"מ משהו שיוכל לתפוס ולקרוץ מעט בשתי אצבעותיו. ונכון לחוש ולהחמיר לכל אלו הפירושי', וכשישחו' שיניח למעלה כלפי הראש השיעור הגדול שבכלן וישחוט למטה הימנו. התחיל לשחוט בתרבץ כל שהוא וגמר השחיטה כראוי בוושט טרפה כי התרבץ נקיבתו במשהו ואינו מקום שחיטה כמו שכתבתי כך פשוט בחולין מעובדא דההוא תורא דהוה לפני רב עוקבא. וכתבו בתוס' ובבהמה אם התחיל לשחוט בוושט ושחט רובו ואחר כך הגרים ושחט בתרבץ הוושט ואחר כך שחט הקנה כראוי טרפה וכן כתב הרא"ש.
<h2>דף מד.</h2>
שחט רוב הסימנים רוב שנים בבהמה ורוב (אחר) [אחד] בעוף ועקר אחר כך אותו המיעוט הנשאר כתבתיו [לעיל י"ט ע"א] בדיני הגרמה על החלוק שחלק ריב"ם לפרש"י.
מקום השחיטה בוושט, מתרבץ הוושט, כלומר מלמטה הימנו שתרבץ הוושט אינו מקום שחיטה כמו שכתבתי [מ"ג ע"ב], ויניח אותו כלו למעלה כלפי הראש, ולמטה הימנו ישחוט באי זה מקום שירצה בכל הוושט עד למטה עד מקום שהוושט יש בו כמו שערות ומתחיל להשעיר ולעשות כמו קמטין קמטין כמו הכרס ובאותו מקום אינו מקום שחיטה ואם שחט שם משהו קודם שנגמרה השחיטה כראוי בסימנין עצמן טרפ' כך פשוט בחולין.
עקור הוא שנעקרו הסימנים או אחד מהן ממקום חבורם בלחי ובצואר ואם נעקר אחד מהן כלו אסורה ואין השחיט' מועלת בו אחר כך, אבל איגם איגומי כלומר שניטל לחי התחתון והסימנים מחוברים ומעורים בבשר שבלחי כשרה. ומה שכתבתי שאם נעקרו הסימנים או אחד מהן שהרי זו אסורה דוקא שנעקר כלו אבל רובו כשרה, ודוקא דאיקפל איקפולי פירוש תרגום וחלצו את האבנים ויקלפון כלומ' שנקלף רוב הסימן ממקום חבורו בנחת ומיעוטו מחובר ואותו המיעוט המחובר הוא במקום אחד לא מפוזר ומפורד כשרה דכיון שהו' במקום אחד הדרא בריא, וזהו שאמרו תרבץ הוושט שניטל רובו מלחי כשרה דמיירי שהמיעוט המחובר הוא במקום אחד כמו שכתבתי אבל איפרק אפרוקי כלומר שנפרק בכח רוב הסימן ממקו' חבורו כאן מעט וכאן מעט והמיעוט המחובר הוא מפוזר ומפורד לא במקום אחד לא הדרה בריא וטרפה, וזהו שאמרו סימנים שנדלדלו ברובן טרפה פי' שהמיעו' המחובר ללחי אינו במקום אחד כך פשוט, וזהו לפרש"י וכן כתב הרשב"א בתורת הבית שלו. אבל רי"ף כתב תרבץ הוושט שניטל רובו מלחי כשרה ודוקא איפרוקי אפרוק אבל אידלדל אידלדולי או איקפל אקפולי לא דאמר שמואל סימנים שנתדלדלו ברובן טרפה, ובגירסת הספרים שלנו אין בה אידלדל אדלדולי, ופי' הרא"ש דברי רי"ף ודוקא איפרק אפרוקי כלומ' שנפרק מן הלחי בנחת הרוב ממקום אחד כשרה אבל אידלדל אדלדולי כלומ' הוושט מן הקנה שנפרדו זה מזה ברובו או איקפל איקפולי הוושט מן הלחי בכח הרוב ממנו הנה והנה והמיעוט הנשאר מחובר אינו במקום אחד אלא מעט כאן ומעט כאן טרפה כך פי' הרא"ש דברי רי"ף, לפי זה אין נפקותא בין פרש"י לרי"ף לענין פסק הלכה באיפרק אפרוקי ובאיקפל איקפולי זולתי בפי' הלשון אבל בין למר ובין למר אם המיעוט הנשאר הוא מחובר במקום אחד כשרה אפילו שרוב הסימן נעקר ואם המיעוט המחובר הנשאר מפוזר ומפורד טרפה וכן הלכה לכל הפוסקים, זולתי שפירש רי"ף טרפות אחר לפי גירסתו ולפי פי' הרא"ש שאם נפרדו הוושט והקנה זה מזה ברובו אף על פי שלא נעקרו כי מנהגם להיות שם מחוברים וכן פר"ח שאם נפרדו זה מזה טרפה ולא נמצא זה הטרפות לשאר הפוסקים זולתי לר"ח ולרי"ף ולפי פי' הרא"ש. ויש מפרשי' דברי רי"ף בענין אחר באיפרק אפרוקי שהמיעוט מחובר במקום אחד ואידלדל אדלדולי שהמיעוט המחוב' מפוזר ומפורד ואינו מחובר למקום אחד אלא כאן מעט וכאן מעט ואיקפל איקפולי שנקלף רוב עובי תרבץ הוושט סביבו דלא בריא כלל, ולפי זה הפי' לא הביא כלל רי"ף אם נפרד הוושט מן הקנה שהביא ר"ח ולפי זה לא נמצא הטרפות הזה דנפרדו כי אם לר"ח, ולפי זה הפי' הנה לך לדברי רי"ף וגרסתו טרפו' אחר אם נקלף רוב עובי תרבץ הוושט סביב סביב במקום חבורו טרפה דלא הדרא בריא. ונכון להחמיר ולחוש לדברי כלם, והיוצא מדברי כלם להחמיר למי שרוצה לחוש לכל הפירושים הוא כך, שאם עוקר כל הסימן טרפה, ואם נעקר הרוב והמיעוט הנשאר מחוב' הוא אם מחובר במקום אחד לא מפוזר ומפורד כשרה ואם אותו המיעוט מפוזר ומפורד כאן מעט וכאן מעט טרפה, ואיגם איגומי כשרה, וכל זה לדברי הכל שאין בזה מחלקת כלל, ואם נפרדו הוושט והקנה זה מזה ברובן טרפה לפירוש ר"ח ולרי"ף לפי פי' הרא"ש שפי' דברי רי"ף, ואם נקלף רוב עובי תרבץ הוושט סביב סביב במקו' חבורו טרפה לפי גרסת רי"ף לפי מה שפירשו שאר המפרשי' דבריו זולתי הרא"ש כמו שכתבתי.
אם נפסק רוב הקנה טרפה ודוקא רוב חללו ולא רוב עביו כך פשוט בחולין. ופירושו כבר כתבתיו בדיני ההגרמה [לעיל י"ח ע"ב] כי הקנה עשוי טבעות טבעו' מעצם רך וזולתי טבעת גדולה שלמעלה על כלן שהוא שלם סביבו, כל הטבעות האחרות אינן מקיפות כל הגרגרת אלא בשר א' מחבר' כמו רצועה מבשר שהולכת מלמעלה למטה ואותה רצועה משלמת חסרון הקף כל הטבעות והטבעות הן כלן כלפי חוץ ורצועת הבשר סמוך לצואר, ואם תמדוד רוב הקף הטבעות זהו רוב עובי הגרגרת וכשיהיה שם רוב עובי הגרגרת עדין אין שם רוב חלל הגרגרת כי רוב חללה הוא מטבעת ומבשר כלומ' מאותה הרצועה שכתבתי שמשלמת חסרון הטבעות ורוב עביה הוא מטבעת לבד, ולפי' אף על פי שיהיה פסוקת הגרגרת ברוב עביה שהוא רוב הקף הטבעת אינה טרפה עד שיהיה שם רוב חללה מטבעת ומבשר כלומר מהרצועה של בשר שכתבתי.
<h2>דף מה.</h2>
ניקבה הגרגרת שהיא הקנה כנפה שמנקין בה הקמח פי' נקבים דקים סמוכים זה לזה ועומדים הנקבים בהקף הגרגרת כלומר סביב הקנה מצטרפין לרוב כלומר אם תצרף כל הנקבים זה בזה יש בשיעורן שיעור רוב חלל הקנה טרפה ואם לאו כשרה, ודוקא בנקבים שאין בהם חסרון כלומר שניקב הקנה נקבים דקים כמו שכתבתי ואינו חסר כלום מהנקב אבל אם יש בנקבים חסרון שהנקב הוא שחסר מן הקנה רואין אם כשתצרף כל הנקבים זה עם זה ותעש' בהם צורה עגולית יהיה בה כאיסר האיטלקי טרפה ואם לאו כשרה כי כאיסר (אינו) [דינו] כיתר מן האיס', ואם ניטל מן הקנה רצועה ארוכה רואים אם כשתעגל רצועת החסרון יש בה שיעור כעיגול איסר טרפה ואם לאו כשר'. ואם נסדק הקנה לארכו בלי חסרון אפילו לא נשתייר בו אלא משהו למעלה שלם ומשהו אחר למטה כשרה. ואם נפחת הקנה והפחת הוא כמין דלת ולא ניטל הפחת ממנו אלא עומד הפחת שם תלוי וזקוף כמו הדלת במזוזה שלו משערי' אם יכול ליכנס איסר לרחבו טרפה ואם לאו כשרה. וזה השיעור יותר גדול משיעור איסר שאמרנו בניטלה ממנו רצועה ובניקב כנפה נקבים שיש בהם חסרון, דהכא בעינן שיהא נכנס ויוצא לפי שאין כאן חסרון שהדלת סותם הנקב. וכל זה שכתבתי בבהמה. ובעוף כמו כן דינו כבהמה לכל אותם המקומות שכתבתי בבהמה שמשערין ברוב כמו כן בעוף ברוב הקנה שלו משערין, וכמו כן בכל מקום שאמרתי שמשערין בבהמה כאיסר ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו, ובנפחתה הגרגרת שכתבתי בבהמה כדי שיכנס איסר לרחבו אבל בעוף רואין כאלו אותו פחת מקופל ומונח ע"פ הקנה אם חופה רוב חללו טרפה ואם לאו כשרה, וכמו כן נסדק הקנה לארכו דין הבהמ' והעוף שוין בו, אבל בעוף אם ניקב הקנה כנפה נקבים שיש בהם חסרון וקרובים הנקבים זה לזה שכתבתי בבהמה ששיעורו כאיסר בבהמה גדולה ואם תשער כך בעוף לא תמצא בו איסר כי אין בכל קנה העוף כאיסר וא"ת הכל לפי גדלו וקטנו יהיה שיעור חסרונו קטן הרבה ואם תאמר שנשער האיסר לפי גדלו וקטנו ונחשוב בזה השלם שיש בין נקב לנקב עם חסרון הנקבים יהיה בזה חומרא גדולה, אלא משערי' בענין אחר חותך למטה מן הנקבים ובצדהן עד שיוכל לקפל הרצועה שהנקבים בה ומניחה ע"פ הקנה אם חופה בין הנקבים ובין השלם שבין נקב לנקב רוב חלל הקנה טרפה לפי שסופן לחסר אף על פי שאין בנקבי' לחוד זולתי השלם שבין נקב לנקב רוב חלל הקנה, וכן הדין אם הרצועה שבה הנקבי' ארוכה או קצרה משערין כאלו היא מרובעת ומונחת ע"פ הקנה, ודוקא שהנקבים סמוכין זה לזה כנפה אבל אם הם רחוקים זה מזה אין מחשבין הבשר שביניהם לרוב אלא הנקבים לבד, וכל זה בנקבים שיש בהן חסרון אבל בנקבי' שאין בהן חסרון אין צריכין כל זה כי דינם כבהמה לשער ברובה כלומר ברוב הקנה כל זה פשוט ומוכח בחולין. ויש מי שכת' שאם הוא עוף גס ויש בקנה כאיסר משערי' בו כאיסר בכל אותן שכתבתי כבהמה ששיעורו כאיסר. וי"מ דעוף שאינו כ"כ חיותו כבהמה לא שיערו בו כאיסר אפילו יש ברחבו כאיסר, וראשון נראה עקר כי לא אמרו ובעוף לפי גדלו וקטנו כמו שכתבתי אלא בעוף שאין ברחב הקנה שלו כאיס' אבל אם יש ברחב הקנה שלו כאיסר דינו כבהמה. וכל זה שכתבתי לפי פרש"י, אבל רי"ף חולק על סברתו בשני דברי', בעוף, ובנפחת הקנה, כי בנפח' הקנה שכת' רש"י שנפח' כמין דלת תלוי ועומד זקוף ולא ניטל הפחת כמו שכתבתי פירש רי"ף שהנקב מפולש משני עברי הגרגרת ולפי שהו' מפולש מטריף בשיעור קטן שהוא כאיסר לא ברובו כלומ' רוב חלל הקנ', וכמו כן נר' סברתו בשיעור העוף שלא כפרש"י כי לפרש"י בכל מקו' שאמרנו בבהמ' כאיסר כמו כן בעוף לפי גדלו וקטנו זולתי כשהנקבים קרובים זה לזה כנפה ויש בהן חסרון שמקפל הרצועה ומניחה ע"פ הקנה כמו שכתבתי ולפי דברי רי"ף נראה כי לעולם בעוף לא משערינן בין יש בהן חסרון בין אין בהן חסרון בין שהנקבים סמוכין זה לזה כנפה בין שהן רחוקים אלא לעולם שיעורו בחופה רוב הקנה כיון שאין בקנה שלו כאיסר. ולפרש"י הסכימו רוב הפוסקים, וכן כתב הרשב"א והרא"ש. ועוד פשוט כי איסר הוא דבר קטן.
מקום שחיטה בקנה, כבר כתבתי בהגרמה [לעיל י"ח ע"ב] דין שני חיטי אם צריך להניחן כלן כלפי הראש, וכתבתי שהשפוי כובע הוא כלפי הקנה מחובר לטבעת הגדולה ובאותו החבור כמין שני חיטין של בשר, ולפי זה מקום השחיטה בקנה משיפוי כובע למטה בכל הקנה עד מקו' שמגעת ועולה כנף הריאה הנקר' אונא כשנופחי' אותה ועולה למעלה עד מקום שמגיע ראשה בקנה לא עד מקו' חבורה, ואותו המקום שמגיע ראשה בקנה כשנופחים אותה הוא המקום בעצמו שהיתה מגעת כשהיתה חיה הבהמה והית' רועה כדרכה בלי שום אונס שתעשה היא לעצמה ולא אחרים למשוך צוארה, ולמטה ממקום זה אינו מקום שחיט' ונקיבתו שם במשהו כדין הריאה כמו שתמצא [אות ו'] בדיני טרפות הריאה ואם הגרים ושחט שם דינו כמו שכתבתי [לעיל מ"ד ע"א] בדיני תרבץ הוושט כי דין אחד להם בענין זה. וזו האונה שמשערים בה כמו שכתבתי היא התחתונה כשרועה הבהמה וראשה לארץ והקנ' כנגד מטה והריאה למעלה ואז זאת האונא היא תחתונה שבכל אונו' הריאה, וכשתולין הריאה מן הקנה שהריא' למטה אז זאת האונא עליונה שבכל האונות, ולכן נקראת תחתונה שהיא עליונה זה פשוט בחולין. ולפי זה כל הצואר כשר לשחיטה עד למטה ובלבד שלא תאנוס הבהמה בעני' שלא תאנוס ויצא מה שלמטה מן הצואר מן הסימנים למעלה. מקום שחיטה בעוף, למעלה בוושט דינו כבהמה [לעיל מ"ד ע"א], ובקנה כמו שכתבתי, ולמטה בוושט (עם) [עד] הזפק הנקר' פאפו בלעז, ובדין העוף [אות כ"א] תמצ' דין הזפק כך פשוט בחולי'.
ניקב הקנה למטה מן החזה שהוא המקום שאינו ראוי לשחיטה דינו כריאה ונקיבתו במשהו פשוט.
<h2>דף נ.</h2>
מקיפין בקנה פי' אם ניקב או נקדר ואין ידוע אם קודם שחיטה או אחר שחיטה נוקבין במקום אחר אם נדמו זה לזה כלומר הב' נקבים בשוה בודאי אחר שחיט' ניקב ואם לאו טרפה. ומקיפין אפילו מחוליא לחוליא אבל לא מחוליא לבר חוליא כך פשוט בחולין. יש מי שפי' חוליא טבעת ובר חוליא מה שיש בין טבעת לטבעת, ורש"י פי' חוליא ג' טבעו' ובר חוליא חצי הקנה ברחב מה שהוא סמוך לצואר, כי מה שהוא מן הקנה כלפי חוץ מהטבע' התנוך קשה וכשהו' מקיף ועובר החצי והוא הולך כבר לכלות עד שהבשר מחברם כמו שכתבתי למעלה התנוך הוא יותר רך ואותו קרוי בר חוליא.
<h2>דף נד.</h2>
שמוטה ושחוטה כשרה, כלומר שאח' שנשחט ומצא סימן שחוט ושמוט ואינו יודע אם נשמט קודם שנשחט ופסולה או נשמט אחר שנשחט וכשרה, ודוקא כשלא תפס בסימנים בשעת שחיטה דמאחר שלא תפשם בודאי אחר ששחטו נשמט דאם נשמט קודם ששחטו לא היה יכול לשוחטו כי היה מתנדנד אילך ואילך כיון (שלה) [שלא] תפס ולפיכך כשרה, ודוקא שיקיף שיחתוך במקום אחר לראות אם ידמה לזה ובשני דברים אלו כשרה שלא תפס ושיקיף בסימן עצמו יעשה כמו שחיטה במקום אחר אח' שמצאו שמוט אם דומ' לראשון פסולה שכמו שזה החתך שעשה עתה נעשה אחר שנשמט כמו כן הראשון רוצה לומר השחיטה הראשונה ואם אינה דומה לזו כשרה שודאי השחיטה הראשונה נעשית קודם שנשמטה ולכן אינה דומה לזו שנעשית לאחר שנשמט, אבל אם תפס הסימנים בשעת שחיטה הוה ליה ספק בשחיטה שמא נשמט קודם שחיטה ולפיכך נשחט ולא נתנדנד אילך ואילך לפי שתפס בהן בידו כך פשוט בחולין. וההקף שכתבתי שיהא בבהמה עצמה כך פירשו קצת המפרשים דגרסי יבוא ויקיף אבל גירסת הגאונים היא שיביא בהמ' אחרת ויקיף כלומר ישחוט בהמה אחרת בלא השמטה ואם ידמה השחיטה לזו שנשמט כשרה כי כמו שזו נשחטה בלא שמוט' כמו כן הראשונה ולאחר שחיטה נשמט ואם לאו פסולה, ואע"ג דאין מקיפין בבהמה אחרת דוקא להקל אבל להחמיר כגון זו אמרינן שהוא להחמיר כי אף על פי שמן הדין היה לנו להתירה בלא שום הקפה מאחר שלא תפס בסימנים ואמרינן להחמיר שיקיף. ויש מפרשים שהתירוה כשלא תפס בלא שום הקף וראשון נרא' עקר וכן נראה דעת רי"ף.
